<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי ירמיה</h1>
<h2>דף כט:</h2>
מספקא לי אי הוא רבי ירמיה רבה וכו'. דגרסינן בבמה מדליקין ריש כנישתא דבצרה גרר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבה וכו'. גרסינן במי שמת בבבא בתרא [קנ"ג ע"א] ההיא [מתנתא] דכתיב ביה בחיים ובמות, ופליגי רב ושמואל דרב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ולא קני אלא לאחר מיתה והא דכתב בה בחיים סימנא לחיים. ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא (ואי) [והאי] דכתב בה מחיים בחיים קאמר וכו'. ומסקינן הלכה כרב. ומסקינן נמי ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא, שדריה לקמיה דרבי ירמיה לשטמייא שלח ליה הכא אתריה דשמואל [זיל] עיביד ליה כרב. גם זה מספקא לי כי רבי ירמיה עלה מבבל לארץ ישראל כדאיתא בהמדיר [כתובות ע"ה ע"א]. דאמר אביי חד מינייהו כתרי מינן. פירוש חכם אחד שבארץ ישראל שקול כשני חכמים של בבל. ורבא אמר חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דבארץ ישראל בזכות ארץ ישראל מוספת חכמה. ומודה רבא דבני ארץ ישראל עדיפי מבני בבל, מיהו כשעולין לשם חכמתן עודפת על בני ארץ ישראל, כדמסיק דהא (ד)רבי ירמיה כי הוה הכא לא ידע מאי קאמרי רבנן כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי. אלמא כל זמן שרבי ירמיה היה בבבל לא היה כל כך [גדול בתורה]. וכבר כתבתי כי רבי זירא רבו היה כתלמיד לרב נחמן, שאמר שמועה משמו כמו שכתבתי. וגרסינן נמי [ברכות ל"ט ע"א] אמר רבי זירא כי הוינא בי רב הונא. ורב יהודה נמי רבו היה כל זמן שהיה בבבל. ותימה אם שטמיא בבבל שהוא מקומו של רבי ירמיה [ב"ב קנ"ג ע"א] ועדיין לא עלה, היאך רב נחמן שולח אצלו לדון בימיו (שקרי) [שהרי] תלמיד תלמידו היה. ואמרינן דלא הוה ידע מאי קאמרי רבנן. ואם היה רבו של רב נחמן כמו שכתבתי, תימה שהיה (מודה) [מורה] לו היאך ידון, דלא אמר ליה ליעבד ליה "מר" כרב. הילכך נראה כי אחר היה בימי רב נחמן. ואם שטמיא בבבל ואפילו הכי קרי ליה רבי. י"ל שחזר (מבבבל) [מא"י לבבל]. גרסינן בירושלמי בקידושין פרק האומר [פ"ג ה"ט]. ובנדרים פרק קונם יין [פ"ח ה"ב] אההיא מי שיש לו שתי כיתי בנות, ועד הפסח פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי. רבי ירמיה בעי קמיה דרבי זירא מחלפא שיטתיה דרבי יוסי תמן הוא אמר עד שיצאו כל הרשיות הגדולות עד שיצאו כל הרשויות הקטנות. והכא הוא אמר הכין. והיינו דבגמרא דידן [נדרים ס"א ע"א] רמינן, למימרא (מאי), דרבי מאיר סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ורבי יוסי סבר מעייל אינש נפשיה לספיקא. ומסיק הירושלמי אמר ליה משמת בן עזאי ובן זומא פסקו השקדנין ולא עמד (הנשקד) [שקדן] עד שעמד ירמיה. וכל זה השבח יש לפרש לאחר שעלה, שֶזַכות האויר סייעו, כמו [שסייע] לרבי זירא רבו. גרסינן בהלכה דנפל הבית עליו ועל אמו [ב"ב קנ"ח ע"ב], כי סליק רבי זירא קם בשיטתיה רבה קם בשיטתיה דרבי זירא. א"ר זירא ש"מ אוירא דארץ ישראל מחכים. ועל הא דרבי ירמיה רבא, דריש כנישתא דבצרה גדר ספסלא לעילא מרבי ירמיה רבא, ואותיב רבא ממוכרי כסות מוכרין כדרכן והצנועין מפשילין במקל לאחריהן. ואיתותב רבי ירמיה רבא מהא, עיין למעלה בסדר רבי יוסי בן המשולם.
<h2>דף קמה:</h2>
ועל מה שהיה רבי ירמיה קורא לבבליים טפשאי [פסחים ל"ד ע"ב], וכן רבי זירא דאמר [ביצה ט"ז ע"א] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא, קשה לי הא דאמרינן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א], דמסקינן התם אמר רבי אבהו אמר רבי [יוחנן] ערבה יסוד נביאים הוא. ואמר ליה רבי זירא לרבי אבהו ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חוורתן ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אמר ליה שכחום וחזרו ויסדום. איני והא אמר רבי יוחנן דילכון אמרי דילהון היא, (אלמלא) [אלמא לא] נשתכחה. וגרסינן נמי בשלהי פ"א דסוכה [כ' ע"א] ארשב"ל הריני כפרת רבי חייא ובניו שכשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הילל הבבלי ויסדה. חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. וגרסינן נמי במסכת שבת בפרק חבית שנשברה, יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי קמיה דרבי יוחנן וקמנמנם רבי יוחנן. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינים אמר ליה לפי שאינן בני תורה. ואיתער בהו רבי יוחנן ואמר להו לפי שאינן במקומן. אבל מפני תורה הא אמר רבי יוחנן דדילהון היא. ומסקינן התם הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל. תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה. וגרסינן נמי בסנהדרין פרק זה בורר [כ"ד ע"א], א"ר אושעיא מאי דכתיב ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם, אלו ת"ח שבארץ [ישראל] שמנעימין זה בזה בהלכה. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה בזה בהלכה. וכן ההיא דרבי יצחק ושנים זיתים עליה יצהר, אלו [תלמידי] חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה כשמן. ושני זיתים, אלו [תלמידי] חכמים שבבבל שמרירין זה לזה כזית בהלכה. ומסקינן גסות הרוח שירד לבבל לא נתקיימה שם ונשתרבבה וירדה לעילם. ובעילם עניות דתורה [כי] זכתה ללמוד היינו [דניאל] איש חמודות. אבל לא העמיד תלמידים מפני "סתום וחתום". אבל בבבל עניות ממון שם ועושר תורה. כדמסקינן [סנהדרין כ"ד ע"א] בבל מאי, בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. מיהו רבי ירמיה דקרי להו טפשאי מסיק במחשכים [הושיבני] כמיתי עולם אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל. ובאגדה דהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ה ע"א] נמי גרסינן, רבי זירא יתיב מאה תעניתא דנשתכח מיניה תלמודא דבבל, אמר כי היכי דלא נטרדיה. (ופרק) [ובפרק] המפקיד [ב"מ ל"ח ע"ב] נמי אמרינן, דילמא מפומבדיתא את דמעיילי פילא בקופא דמחטא. הלכה דשבוי שנשבה. וגרסינן נמי בתמורה פרק אלו קדשים [כ' ע"ב] בעא מיניה רבי אבין בר חייא מרבי אבין בר כהנא המפריש נקיבה לאשם וילדה מהו וכו'. עד איתיביה ולדן וולדן ולדן וכו'. עד אמר ליה משנינא לך שינויא דחיקא [בבלאי] כגון שילדה וכו'. ומסקינן דאי לא שני ליה שינויא דחיקא מאי הוה ליה לשנויי. ומסיק זכר יקרב עולה נקיבה יפלו דמיה לנדבה. השתא מספקא לי מאי מחבלין זה בזה בהלכה. אי משום (דהרי) [דהכא] מקשו טובא, בני ארץ ישראל מקשו טפי, דגרסינן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ד ע"א] כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה. והכי נמי כל הרואה רשב"ל בבית המדרש כאילו עוקר הרים וכו'. וכדאמרינן נמי בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"א] דאמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר לית אנת (בנך) [כבר] לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשין עשרין וארבע קושייתא ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פירוקי. וגרסינן נמי בפרק במה מדליקין [שבת ל"ג ע"ב] מעיקרא כי הוה מקשיה רבי שמעון בן יוחאי קושיא מפרק ליה רבי פינחס בן יאיר [וכו'] כ"ד פירוקי. ובפרק ראשית הגז [חולין קל"ז ע"ב] אמר ליה רבי יוחנן לאסי בן היני, דהוו נפקי זקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דרבי לפומיה דרב. הרי חזרו מקשו טובא. וכההיא דיונתן בכור שטן דאוקמיה לרבי עקיבא בקושיותיו כדאיתא בפ"א דיבמות [ט"ז ע"א]. ונראה דאע"ג דבני ארץ ישראל היו מרבין להקשות, כמו שכתבתי, בנחת היו נושאין ונותנין ליישב דבריהם אלו לאלו על העיקר. והיו מחבבין זה את זה. כדאיתא התם [סנהדרין כ"ד ע"א] בוא וראה כמה מחבבין זה את זה. ובני בבל לא נהגו [כך]. ומתוך כך שלא היו מקבלין אלו דברי אלו בנחת היו יוצאין בעירוב ולא היו מבררין את הטעם לאמיתן. אבל בני ארץ ישראל היו מתיישבין בדבר בנחת, וסלקא להו אליבא דהילכתא. וזכות ארץ ישראל מסייעתן.
